שיר של אחרי מלחמה – אבל לא כולם חוזרים מהמלחמה

תקווה אחרי המלחמה

שיר של אחרי מלחמה – תקווה או אשליה?

אריק איינשטיין ושם טוב לוי כתבו את “שיר של אחרי מלחמה” בשנות ה־70, על רקע מלחמת יום הכיפורים. לכאורה – שיר פשוט: חיילים חוזרים, אהובות מחכות, הרחוב כולו יוצא לזרוק פרחים. אבל דווקא הפשטות הזו מסתירה את השבר הגדול: לא כולם חוזרים.

1. "שיר ישן נושן" – המעגל שחוזר שוב ושוב

איינשטיין עצמו אומר: “מישהו שר את זה קודם”. כל דור בישראל שר את אותו שיר – מ־48', דרך סיני, ששת הימים, יום כיפור, לבנון, ועד ימינו. תמיד יש חיילים שחוזרים, ותמיד יש כאלה שלא. תמיד יש חיבוק ברחוב, ותמיד יש גם בתים שנשארים יתומים.

2. לא כולם חוזרים מהמלחמה

• יש מי שנשארים שם, על אדמת הקרב – כמו חבריו של איינשטיין שנפלו ביום כיפור.

• יש מי שחוזרים פצועים בגוף – חיים שלמים של התמודדות עם מגבלות.

• ויש מי שחוזרים עם פוסט טראומה – שותקים, שבורים, נושאים איתם מראות וחוויות שאין להן מנוחה. הם אמנם חוזרים פיזית, אבל חלקים מהם נשארים בשדה הקרב לנצח.

3. "כמה טוב שבא שלום" – התקווה והפער

השיר מתאר רחובות עם פרחים, חיבוקים, שמחה גדולה. אבל עבור משפחות שכולות, עבור נכי צה"ל, עבור לוחמים עם צלקות נפשיות – התמונה הזו תמיד חלקית. המציאות היא ששלום מלא עוד לא בא. השיר הוא חלום, לא מציאות.

4. אחרי 70 שנה – עדיין מחכים לשיר אחר

השאלה הקשה היא אם אחרי יותר משבעים שנה של מדינה, אנחנו מסוגלים לשיר באמת “שיר של אחרי מלחמה” – כזה שלא נכתב שוב אחרי עוד עימות, עוד מלחמה, עוד מבצע. האם יכול להיות שיבוא יום שבו לא נצטרך לחזור על השיר הזה שוב ושוב, אלא נוכל לכתוב שיר חדש – שיר של אחרי מלחמות, לא אחרי עוד מלחמה?

אז מה נשאר לנו?

השיר של איינשטיין מחזיק אותנו בין ייאוש לתקווה:

• ייאוש – כי נדמה שהמעגל הזה לא נגמר.

• תקווה – כי תמיד יש אהובה שמחכה, תמיד יש בית שנבנה מחדש, תמיד יש רחוב שמוכן לזרוק פרחים.

אבל אולי המסר האמיתי של השיר – כששרים אותו היום – הוא קריאה להפסיק לקבל את המעגל הזה כמובן מאליו. להבין שמאחורי כל "שיר אחרי מלחמה" יש אנשים שלא חזרו, או שלא חזרו שלמים.

השאלה שנשארת פתוחה: אחרי יותר משבעים שנה, האם אנחנו עדיין מסוגלים להאמין שיבוא יום שבו לא נצטרך לשיר עוד "שיר אחרי מלחמה"?