נשל הנחש – מאיר אריאל והחברה הישראלית במראה

נשל הנחש

מאיר אריאל

מילים ולחן:מאיר אריאל

העגלה נוסעת לאחור-התבוננות על המסע

שוב אני מוצץ גבעול

תחת גשר מט ליפול

כשמעלי העגלות בתנועה מתמדת

שוב אני מתחיל לשאול

מה לרצות מה לאכול

כשהנמלה העניינית אותי מודדת.

אחת לאיזה זמן מוגבל

אני נשמט אביון ודל

ממירוץ הכרכרה המשתקשקת

נפלט משצף מעגל

וכמו שוקע תחת גל

כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת.

ואבא תמיד אומר

תעזבנו יום יעזבך יומיים

העגלה נוסעת אין עצור.

קפצת ממנה היום

חלפו שנתיים

והנה נשארת מאחור.

צולל חופשי ללא מצנח,

לכל הכיוונים נפתח,

והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת,

כך שבינתיים אני נח,

כך כמו שאני מונח

כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת.

עני ורש ומרושרש,

מביט בנשל הנחש.

לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.

בהשילי בלי כל חשש,

תרבות של עור אשר יבש,

וכמו חדש למחוז חפצי אגיע.

אך אבא בשם אומרו

"תעזבנו יום יעזבך יומיים" -

העגלה נוסעת אין עצור

לא קפצת עליה היום

חלפו חודשיים

והנה נשארת מאחור.

וגם הייתה לי בחורה

קצת פראית קצת לא ברורה.

אך לא הגיע לה שאשתגע -

אז במכונית שכורה

הרסתי לה את הצורה

ועכשיו אני מתגעגע.

ולך תצא מזה עכשיו,

איך תצא מזה עכשיו,

מוצץ גבעול מתחת איזה גשר

מי צריך אותך עכשיו?

מי בכלל זוכר אותך עכשיו?

לך תתחיל למצוא שוב את הקשר.

ואבא חוזר ואומר:

"תעזבנו יום יעזבך יומיים"

העגלה נוסעת אין עצור

קפצת ממנה היום

חלפו שעתיים

והנה נשארת מאחור.

מאיר אריאל כתב את “נשל הנחש” (1988) כמו וידוי אישי – אבל מתחת למילים מתגלה כתב-אישום עדין אך נוקב על אופי החברה הישראלית. זהו שיר שמדבר על הזמן, על הקצב, על ההתחדשות – ובעיקר על מה שקורה למי שלא מצליח לעמוד בקצב.

1. “העגלה נוסעת – אין עצור”

דימוי העגלה החברתית מופיע שוב ושוב. מי שלא נמצא עליה – נשאר מאחור. זהו סיפור ישראלי קלאסי: חברה שמתקדמת תמיד בצעד מהיר, בלי רגע מנוחה, מונעת על ידי אתוס לאומי של הישגיות, תחרותיות וביטחון קיומי.אבל מאיר מזכיר את המחיר: לא כולם מסוגלים לעמוד בקצב. מי שמפספס "יום", נשאר מאחור לשנתיים. מי שקופץ מהעגלה – כמעט נעלם.

2. בין הפרט לקולקטיב

האב הוא קולו של הקולקטיב, המצווה להמשיך לנוע קדימה. אבל הדובר בשיר – הפרט – מבקש לנשום, לעצור, להתבונן. כאן טמון המתח הישראלי: מצד אחד הצורך לשמור על הישרדות לאומית, מצד שני הצורך הנואש של היחיד לחפש משמעות וחירות.

3. נשל הנחש – כמיהה להתחדשות

הנחש משליך את עורו ויוצא מחודש. מאיר משתמש בדימוי הזה כקריאה להתחדשות אישית וחברתית. אולי גם החברה הישראלית זקוקה להשיל את "העור הישן" – שכבות של טראומות, דפוסי כוח, שנאות ישנות – ולצמוח מחדש.

4. תחושת ההחמצה האישית

הבית שבו הדובר מספר על הבחורה שאיבד – "במכונית שכורה הרסתי לה את הצורה" – מחבר את המישור האינטימי עם המישור החברתי. כמו בזוגיות, גם בחברה הישראלית: יחסים נהרסים לפעמים מתוך פזיזות, מתוך חוסר תשומת לב, מתוך מרדף בלתי נגמר.

5. הממד הקיומי

השיר מתכתב גם עם חוויות אוניברסליות: הרצון "לצאת מהמרוץ", להיות נוכח ברגע, לשכב מתחת לגשר ולמצוץ גבעול. אבל בעולם שבו "ההמולה הסחרחרה אט מתרחקת", החירות הזאת היא גם בדידות גדולה.

6. לכל קבוצה – מראה אחרת

• לדור הוותיק – השיר מזכיר את ערך ההתמדה, האחריות והזהירות: "תעזבנו יום – יעזבך יומיים".

• לצעירים – הקריאה להשתחרר, להשיל עור ישן, לחפש זהות חדשה.

• לימין – אזהרה מפני נטישת העגלה הלאומית.

• לשמאל – תקווה לשינוי חברתי עמוק והתחדשות מוסרית.

• ליחיד – עידוד להכיר בכאב, בכישלון, ובצורך להתחדש למרות הכול.

7. שאלת הזמן הישראלי

בסופו של דבר, “נשל הנחש” מעלה את השאלה הגדולה: האם הזמן הישראלי – שמתקדם תמיד בקצב מהיר מדי – מאפשר מקום ליחידים לנשום? האם החברה שלנו יודעת לא רק לרוץ קדימה, אלא גם לחכות למי שנפל מאחור?

מאיר אריאל לא נתן תשובות. הוא רק העמיד מראה:

• מראה שבה נראית החיפזון הלאומי.

• מראה שבה משתקפת גם התשוקה להתחדש.

• ומראה שמזכירה לנו – גם מי שנמצא מתחת לגשר, גם מי שנשמט מהמרוץ – הוא חלק מהסיפור הישראלי.