בדידותו של הבועט הראשון: למה מנהלים קורסים על הנקודה הלבנה ?
עודכן: 6 ביולי
בעולם הכדורגל, הרגע שבו שחקן צועד לבדו אל הנקודה הלבנה בבעיטות הכרעה הוא שיא של מתח פסיכולוגי בלתי אנושי. אך מתברר שהסיטואציה הזו אינה שמורה רק למגרש הדשא. מנכ"לים, מנהלים וראשי צוותים מוצאים את עצמם לא פעם באותה בדידות מזהרת בטופ – כשהדירקטוריון נושף בעורף, הלקוחות מחכים, וכל כובד האחריות מונח על כתפיהם לבד. מה הסיכויים האמיתיים של "הבועט הבודד", כיצד משפיע הלחץ הפנימי שלו על הצוות כולו, ואיך בונים חוסן קבוצתי שימנע מכם להגיע לנקודת הקיצון הזו? הנה הניתוח המלא.
באמצע שבוע שעבר, בנסיעה בערב, הקשבתי לראיון בגלי צה"ל עם מומחה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת רייכמן. הוא ניתח את הדרמה המטורפת של בעיטות ההכרעה (הפנדלים) במונדיאל שמתרחש עכשיו, אבל זווית אחת שלו תפסה אותי חזק: הלחץ הפסיכולוגי הכמעט בלתי אנושי שיושב על הכתפיים של הבועט הראשון.
תחשבו על שבריר השנייה הזה. השחקן צועד לבד אל הנקודה הלבנה. מאחוריו נבחרת שלמה, מאמן, ספונסרים, אצטדיון גועש ומדינה בטירוף. השוער שמולו מחפש קשר עין, מנסה לערער אותו, לייצר מלחמה פסיכולוגית שקטה. הלחץ אטומי. אם הוא מבקיע – המתח עובר ליריב. אם הוא מחטיא? יום למחרת הוא הולך לישון עם הידיעה שהוא זה שהפיל את כולם.
המחקרים המפורסמים של פרופ' מיכאל בר-אלי מאוניברסיטת בן-גוריון מראים שגם השוערים בלחץ עצום שמוביל ל"הטיית הפעולה" (הנטייה לזנק ימינה או שמאלה פשוט כדי "לעשות משהו", למרות שסטטיסטית עמידה במרכז יעילה יותר). אבל עם כל הכבוד לשוער, הנטל האמיתי הוא על הבועט.
הבדידות של ה"בועט" בעולם העסקי
כמנכ"לים, כמנהלים או כראשי צוותים, הסיטואציה הזו מוכרת לנו היטב. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו בדיוק שם, על הנקודה הלבנה:
הדירקטוריון והמשקיעים נושפים בעורף.
הלקוחות מחכים, המניה מגיבה.
ואתה שם, לבד.
שם מתחילה הבדידות הניהולית האמיתית. המקום הזה שבו אתה רוצה לשתף בתסכולים, להגיד שאתה לא בטוח, להודות שאתה בלחץ מטורף – אבל אתה לא יכול. כי אתה יודע שכל מתח עדין שאתה מפגין, כל תנועת גוף של לחץ, מיד מקרינה כלפי מטה, מחלחלת לצוות ומייצרת אצלם חרדה. אז אתה בולע את הרוק, שומר על פאסאדה מתוחה, ומקבל החלטה שאי אפשר לחזור ממנה.
ובעולם העסקי, כמו בכדורגל, יש חוק לא כתוב ואכזרי: כשיש הצלחה – היא שייכת לכולם (ובצדק). כשיש נפילה – היא רשומה על השם שלך.
איך לא מגיעים לנקודה הלבנה לבד?
כשכל כובד המשקל והאחריות להמשכיות של הארגון נופלים על אדם אחד ברגע קיצון, המערכת פגיעה מדי. מנהיגות חזקה היא לא כזו שמחזיקה את כל העול על הכתפיים, אלא כזו שיודעת לבזר אותו עוד ב-90 הדקות של המשחק.
כדי לא להגיע לסיטואציה של "הבועט הבודד", התפקיד שלנו הוא להשקיע בצוות בכל השלבים:
לייצר חוסן קבוצתי אמיתי: לבנות צוות שמבין את התמונה הגדולה, כך שהלחץ מתחלק באופן טבעי בין כולם.
שותפות באחריות (ולא רק במשימות): כשהצוות מרגיש שותף מלא גם להשלכות, המנהל מפסיק להיות הבועט היחיד על המגרש. יש מערך שלם שמחפה, תומך ונע יחד.
תקשורת פתוחה בשגרה: לבנות תרבות שבה מותר לדבר על קושי ועל חוסר ודאות לפני שהם הופכים למשבר קיומי.
בסוף, המשחק הקבוצתי הוא לא פריבילגיה – הוא הרשת שמחזיקה אותנו ברגעי הקיצון. אל תשארו לבד על הנקודה.
מילה אישית ממני לסיום:
כשאני מלווה מנהלים וצוותים בשטח, אני רואה את המתח המורכב הזה יום-יום. אני פוגש מנהלים מוכשרים להפליא שסוחבים על הגב שלהם משקל כבד מדי, פשוט כי הם התרגלו שהכל תלוי בהם ברגעי האמת.
אבל האמת היא שאתה לא חייב לעמוד שם לבד. הכוח האמיתי של מנהיג הוא לא ביכולת שלו לספוג את כל האש בבדידות, אלא ביכולת שלו לבנות קבוצה שזזה, נושמת ומחפה אחד על השנייה עוד בשגרה.
בפעם הבאה שאתם מרגישים שאתם צועדים לבד לעבר הנקודה הלבנה, תעצרו רגע. תסתכלו הצידה, אל האנשים שלכם. המשחק הזה הוא קבוצתי, וכשמשחקים אותו ביחד – הלחץ מתפזר, והניצחון הופך להרבה יותר מתוק.
שיהיה שבוע של עבודת צוות מנצחת, יגאל בן דניאל
לקריאה נוספת והרחבה:
המחקר המקורי על "הטיית הפעולה" (Action Bias) בכדורגל: לקריאת המאמר האקדמי המלא של פרופ' מיכאל בר-אלי וצוות החוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון, המנתח 286 בעיטות פנדלים ומציג את ההשלכות של הנטייה לפעולת-יתר על עולם הכלכלה והניהול.
תגובות